<h1>ראב"ן שו"ת סימן קט"ז</h1>
<h2>דף סט.</h2>
אמר לי ר' שמואל בר' קלונימוס כי זקני קציני נרבונא ופרובנצא נוהגין איסור ללבוש עורות מכוסות בבגד צמר ואפילו יתפור הבגד לעורה במשי, בשביל חוטי פשתן שהעורה תפורה בהן וכשמחברה לבגד הוי כלאים, וראייה שלהם מדתניא בספרי בפ' כי תצא לא תלבש שעטנז יכול לא ילבש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ושל פשתן על של צמר ת"ל יחדיו כתרגומו מחובר כחדא, ר' חנניה בן גמליאל אומר מניין לא יסרוק סרק של צמר ושל פשתן לחגור בו מותניו אע"פ שהרצועה באמצע ת"ל יחדיו מכל מקום, ופי' אע"פ שהרצועה מבדלת בין הצמר ובין הפשתן הוי חיבור כלאים [והכי נמי בעורה וכיסויה אין העור מובדל בין הכיסוי לחוטי הפשתן שתפורה בו והוי חיבור כלאים]. וחקרתי אני במשנת כלאים ומצאתי בשילהי כלאים לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו מותניו אע"פ שהרצועה באמצע, ועיינתי בכלאים ירושלמי ולא מצאתי גמרא למשנה זו אבל מצאתי במשנת כלאים [פ"ט מ"ז] מנעל של זרב אין בו משום כלאים ומפרש בירושלמי אית אתרין דזרבין עמרא מלגיו כהדא ר' זירא מפקד לר' אבא בר' זמינא דיאמר לברדסין שלא יחוט ליה מסאניה בכיתן אלא ברצועה ומורי ר' זירא בהן דאסר פיסקי עמר לבי פיסקי דכיתן דו שרי דו שבץ גרמיה והוא גרמיה והוא נחתה לה, בעין קומי ר' אילא מהו מיחוט מסאני בכיתן א"ל בגין ר' זירא דו אמר אסור, מורי ר' אילא בהן דו לבש דרסין דעמר על גבי דדרסין דכיתן דו אסור דלא שלח ארעייה. ונראה לי פירושו הכי, מנעל של זרב כדמפרש דזרבין עמרה מלגיו פלטרינש שולדש בלעז וקתני מתני' דאין בהן משום כלאים אע"פ שהמנעל תפור בפשתן ובלבד שלא יהא הלבד תפור בפשתן לא הוא עצמו ולא אל המנעל, כהדא ר' זירא מפקד וכו' כעין זה מנעל שמזרבין אותו היה ר' זירא מצוה לר' אבא שיאמר לתופרין שלא יהו תופרין בפשתן את המנעל אלא ברצועה שלא יצטרפו לכלאים הפשתן שבמנעל והלבד, דסבר לה כסתמא דמתני' דלא יקשור של צמר בשל פשתן וכו' עד אע"פ שהרצועה באמצע, ומורי ר' זירא בהן דאסר פיסקי דעמר לבי פיסקי דכיתן וכו' כמנהג בני אדם עניים שקושרין סמרטוטין סביב רגליהם וקשר חתיכת בגד צמר ע"ג בגד פשתן כעין מנעל דהוא מותר שאין בו לא חיבור כלאים גמור ולא מראית העין דהכל רואים שהוא קשור ואם יתיר יפול מאליו זה מזה דלא דמי למנעל שלא יפול לעולם מאיליו זה מזה אא"כ מפרידן בידים והוי חיבור משום מראית העין, ובעין קומי ר' אילא מהו ליתפר מנעל בכיתן כגון מנעל של זרב מי הוי חיבור כלאים או לא, אמר להם בשביל ר' זירא שהוא אסר אתם שואלין כן בתמיה כלומר וכי בשביל שהוא אוסר יהא אסור, דר' אילא סבר כמתני' דקתני אין בהן משום כלאים, ומורי ר' אילא בהן דאי לבש דדרסין בתי שוקיים קלצנטש בלעז דילבש פורדר בלעז מי שמלביש בתי שוקיים של צמר על של פשתן שהוא אסור ללבוש משום כלאים דלא שלח שאינו יכול להפשיט העליונים אלא (אם) [עם] התחתונים מתוך שעליונים עבים והתחתונים דקין ואפילו אינן תפורין למעלה ביחד הרי הן כמחוברין צמר ופשתים יחדיו נראין כמחוברין ואסורין משום מראית העין כדתנן [שם מ"ב] השיראין והכלך אינן משום כלאים אבל אסורין מפני מראית העין, אבל הנשלחין זה בלא זה אמרנו לעיל דמותרין ללבוש זע"ג זה ואפילו מראית העין אין בהן, אבל גבי מנעל ל"ה צמר ופשתים יחד ואפילו מראית העין אין בו שהעור מבדילן דסבר לה כסתמא דמתני' דתנן מנעל של זרב אין בו משום כלאים. ואנן השתא לדברי ר' זירא דאסר במנעל ה"נ אסור בכיסוי העורה, ולר' אילא דשרי במנעל וסמיך אסתמא דמתני' דתנן מנעל של זרב ולית ליה סתמא דלא יקשור סרט וכו' שרי לכסות העורה בבגד צמר שהעור מבדילן ומבטל חוטי פשתן כמו במנעל ואין בו אפילו מראית העין. וכיון דלא איפסק הילכתא לא כמר ולא כמר ותרוייהו אית להו סתמי, צריכין אנן למיחזי דברי מי נראין דנעביד כוותיה, ורואה אני דברי ר' אילא דאמר כסתמא דרבים אבל סתמא דלא יקשור יחידאה היא חנניה בן גמליאל היא כדתניא בסיפרי, ובכמה מקומות בתלמוד אמרינן סתמא דרבים עדיף, ועוד כל היכא דפליגי תרי אמוראי ולא איפסיק הילכתא כחד מינייהו קיימ"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ובדרבנן אחר המיקל וכלאים דהכא דרבנן היא דמדאוריתא שוע טווי ונוז יחד הוי כלאים הילכך עבדינן כר' אילא, ועוד דאיכא למימר דמתני' דלא יקשור מפני מראית העין הוא אסור ואפילו ר' אילא מודי בה דהא כשהרצועה מקפת את מתניו והסרטין תלויין למטה ונראין כאילו יחד מחוברין סרט של צמר וסרט של פשתן ולהכי לא יקשור, אבל במנעל שאין הפשתן ניכר בו וכן אין בו משום מראית העין ושרי, ועוד שבטל הפשתן לגבי המנעל והוי כולו כעור. ומנא תימרא, מיהא דאמרי' בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ב:] סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, ודווקא סנדל דלאו אורחיה למיתפר בכיתן דלא בטל למיהוי כוליה עור אבל מנעל דאורחיה למיתפר בכיתן בטל בו הפשתן והוי כאילו כוליה עור והפשתן כמאן דליתיה, לענין כלאים נמי הוי כמאן דליתיה בין במנעל בין בעורה ושרי, ועוד מדאמר ר' אילא בגין ר' זירא דו אסר מכלל דכולי עלמא שרו וליכא דאסר אלא ר' זירא. ולעניין מנעלים לבודין שלנו ודאי צריכין בדיקה שלא יהו הלבדין תפורין בפשתן בין עצמן בין אל המנעל דאי תפור הוי כלאים דרבנן דנוז הוא תרי גווני בין ארוג בין במחט, הילכך בכיסוי העורה נמי אסור לתפור הבגד לעורה בחוטי פשתן אלא בחוטי משי או בקנבוס. וכן כובעין שלנו צריכין בדיקה בתפירת הרצועה שלא יהו תפורין בפשתן, ואע"פ שקשין הן דאמרינן [ביצה ט"ו.] האי נמטא גמדא דנרש שרי, הני מילי לישכב עליהן דכיון דקשין הן אין לחוש שמא תכרך נימא על בשרו, דתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אחז"ל אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו ואית ביה משום לא יעלה עליך וגזרו אפילו בי' מצעות זו על זו וכלאים תחתיהם משום דלא ליתי למישכב בלא מצע ותכרך, ובבגדי כהונה נמי אמרינן [יומא ס"ט.] שהיו פירחי כהונה מקפלין אותן בלילה ומניחין תחת מראשותיהן ופרכינן והא קא מתהני מכלאים שלא בשעת עבודה שהיו משש ומתכלת ושש כיתנא ותכלת עמרא ומשני שאני בגדי כהונה דקשין הן ואין לחוש לתכרך נימא, אבל כובעין הנישאין על הראש העלאה הוא ואסור אע"פ שהן קשין, ועוד שמגינים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואמרינן [כלאים פ"ט מ"ה] מוכרי כסות מוכרין כדרכן בגדים שיש בהם כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והני [מילי] דצריכי בדיקה בין מנעלים בין כובעין במקום שהפשתן והקנבוס מצויין ושוין בדמים, אבל במקום שהקנבוס מצוי וזול מן הפשתן לא שביק קנבוס דמצוי וזול ותופר בפשתן שדמיו יקרים, אי נמי ספיקא הוי דילמא שביק דילמא לא שביק כלאים בתפירה מדרבנן היא וספיקא דרבנן לקולא, כדאמרינן בנידה [ס"א:] האי מאן דעביד ליה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתקיה כוליה או לא שפיר דמי מאי טעמא שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע טוי ונוז ורבנן אמרו שוע לבדו וטוי לבדו ונוז לבדו, והאי כיון דאינתוק אמרינן כוליה אינתוק דספיקא דרבנן הוא. והמחמיר אפילו במקום שהקנבוס מצוי וזול יהי ברוך. ורואה אני מנהג מקומינו תורה ומשפט.
